עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
יוני 2019  (2)
מאי 2019  (1)
שאלות פשוטות לכאורה שדורשות תשובה סבוכה
10/06/2019 23:51
טלטול
רגשות, דיבור פנימי, אכילה רגשית, עצמי
שאלות פשוטות לכאורה שדורשות תשובה סבוכה
היא קמה בבוקר, 
מסיטה את הוילון,
האור האפלולי מציף את החדר,
עוטף את הלב.
מבט חטוף בראי, 
האם היא אוהבת את מה שהיא רואה?
ממשיכה,
מה ללבוש? 
יהיה חם יהיה קר?
עם תחילת הבוקר מתחילות התהיות, 
מתחיל החשש,
מתחילות הדאגות, 
בהלימה למחזוריות הטבע.
האור יורד האור עולה כבכל יום,
וכך גם הדאגות, התהיות...
עד מתי?
עד מתי שאלות פשוטות לכאורה שדורשות תשובה סבוכה?

היא עוברת לקפה, 
בדרך לעבודה,
האם להחליף עבודה?
האם לעבוד יותר באימוני כושר?
האם לעבור לבית ספר?
האם לעבור דירה?

ממשיכות השאלות!
מתי היא תתחתן?
מתי יבוא הילד?
מתי יתחיל תואר שני?
ומה עם הבריאות?
עד מתי רופאים?
עד מתי הסטטיסטיקה?
עד מתי מלחמות במשקל? 
עד מתי אכילה רגשית?

היא מניעה את הרכב, 
נוסעת.
והשאלות יחזרו בבוקר למחרת.
אותן שאלות לכאורה פשוטות שדורשות תשובה סבוכה.

0 תגובות
בחירה - החלטה - דרך חיים - ביקורת
07/06/2019 22:14
טלטול
אכילה רגשית, דיבור פנימי, תהליך
"את לא חושבת שאת מגזימה?" 
"לא נמאס לך כבר לאכול כל הזמן ירקות"?
"את לא אוכלת כלום"?!! 
"תיראי איך חיוורת?" 
"איבדת את החיוניות בפנים"! 
"ומה יהיה עם הכושר? לא נסחפת???" 
"את לא דואגת לעצמך"!!! 

הקושי להסביר (אם בכלל צריך) מדוע בחרתי את האורח חיים שלי?! 
נעים מאד , אני טליה , בת 36, גרה לבד, אשת חינוך - חינוך מיוחד, מגדלת כלב באהבה, טבעונית, 
עוסקת בספורט ברוב הזמן , אירובי, קיקבוקס, ריצה, כדורסל, חדר כושר, ומאמנת כושר, שומרת על אורח חיים בריא, מתמודדת עם אכילה רגשית, מקפידה על תזונה מסודרת ומותאמת לי, 
אוהבת מוסיקה, אוהבת לרקוד, בילויים, מסיבות, ספרים, 
נהינת מאד ממחול, תיאטרון, קולנוע , אוהבת לקרוא, מורה לספרות... 

עד פה, זו אני ;) 
אלה הן הבחירות שלי, ההחלטות שלי, דרך החיים שבחרתי לעצמי. גאה בדרך שלי, אוהבת את החיים שלי ונלחמת לשמור עליהם כמו שהם ;) 
נלחמת לשמור על משקל תקין, אכילה מסודרת ופחות רגשית. 
בעברי הייתי בעלת משקל עודף ++, עברתי דרך מטורפת, דיאטות אין סוף, ניתוחים , 
עד שהגעתי לנקודה בה אני והאכילה והאוכל מתחילים להיות חברים ;) ובנוסף אני והגוף הופכים לחברים - מורכב ודורש התייחסות ועבודה יומיומית. 

ואזזזזזז מגיעים המשפטים שהתחלתי איתם! 
ביקורת על גבי ביקורת!! האם היא בונה? לא, 
האם היא מגיעה ממקום נקי ודואג? לא יודעת, לא בטוחה, 
ומדוע מהאנשים שהכי קרובים אלי? שרואים את הדרך והיו איתי ברגעים הכי קשים שלי, מדוע אין באפשרותם להגיד "כל הכבוד" יאאלה תמשיכי, את יכולה, את לא צריכה להילחם את כבר במקום שטוב לך... 
ובמקום זאת להוריד, להתלונן, לבקר, לזלזל, ללחוץ בנקודות הכי כואבות, 

לא סיימתי בגרות בתיכון - ירדו עלי
השלמתי אחכ במכינה - יופי בזבזת עוד שנתיים מהחיים. 
הייתי שמנה + - עד מתי ? יאאלה תעשי משהו 
עשיתי ניתוח - מטורפת , יכלת לבד. 
עד שכבר נרשמתי ללימודים אקדמאים - למה בחרת חינוך, זה מקצוע בלי כסף 
עברתי לצמחונות- משוגעת 
המשכתי לטבעונות - לא מבינה אותך, אדם נועד לאכול חיות, זה שטויות, 
נרשמתי ללימודי מאמנת כושר - את קורעת את עצמך, 
המשכתי ללימודי קיקבוקס - מה יהיה? עוד כסף... 
ירדתי במשקל - לא יפה לך את רזה מידי. 
עליתי במשקל ואוכלת את הלב - תראי תמונה שלך איך היית רזה, אבל ככה יותר יפה לך , 
חזרתי להקפיד קצת יותר על התזונה ולשמור על גירעון קלורי על מנת לרדת - הו איזה 
מבעסת את, לא תטעמי? את יכולה לאכול מהעוגה היא טבעונית, יאאלה קצת קלוריות לא תמותי מזה... 

כרגע תוך כדי כתיבה דמעות עושות את דרכן לטיול בפני, יוצאות מהעיניים ומטיילות על הפנים עד שמתיישבות להן על הכרית, 
התחושה העיקרית היא - לבד, לבד בתוך התהליך הזה ללמוד לחיות חופשי, חופשי הרעשים וקולות בראש שכל מטרתם היא להוריד אותי ולהקשות את הדרך, ללמוד איך לבחור את התזונה שלי בנחת מבלי להתעסק ברגשות המלווים את האכילה, 
להנות מהבחירות שלי מבלי הצורך להסביר ולהצדיק את עצמי בעיני אף אחד..

הלוואי בכל מה שקשור באכילה רגשית אנשים היו מבינים כמה למילים יש כוח, 
וכמה מילים מסויימות יכולות להשפיע במיוחד לרעה, 
למה אי אפשר לראות את התהליך הרחב, את הדרך הגודלה שעברתי, למה להתעסק בשטויות כמו טבעונות, קלוריות, יותר מידי כושר???

תשאלו אותי טליה טוב לך? מעולה 
את אוהבת  את מה שאת עושה? יופי 
את נהנית מהאוכל שלך? טעים לך? יופי 
את מרוצה מהמשקל שלך? לא? את מסוגלת להגיע למשקל יעד שלך- תמשיכי!! 
את אוהבת את המקצוע שלך? כן? מעולה הכי חשוב. 

ככ קל ועם זאת ככ קשה מסתבר,
חברים ומשפחה יקרה תעזרו לי במקום לרדת עלי כל הזמן , אתם יוצאים מהנחה שלי אין תהיות ורגעים קשים עם עצמי שבא לי לשבור את הכלים ולאכול מה שבא לי, או לקחת איזה חופשה ארוכה מהעבודה ולנסוע לאיזה חור לזמן מה??? כי העבודה 
מתישה הרבה פעמים, 

ואז מגיע הערב והלילה שהשקט מתפזר באוויר הבטן מתעוררת, הלב דופק חזק, העיניים מחפשות מה עוד לאכול , המחשבות מציפות את הראש, 
ניהיה רעש בראש ובלב - ואלו הרגעים שהמילים והביקורת נותנים  לגיטימציה "והסברים מבוססים" מדוע זה בסדר לאכול עוד תמרים אגוזים טחינה, במבה, ועדי כל מיני דברים אחרים... 
ואני זו שנמצאת שם לבד עם עצמי ועבור עצמי והרבה פעמים זה דורש אנרגיה 
כפולה לנקות את הרעשים מהראש ולמצוא את הדבר שאני באמת צריכה באותו רגע , 
אנרגיה שבגללה אני לא ישנה טוב , אני עייפה ועקב כל הפנים חיוורת - לא בגלל שלא אכלתי בשר או התאמנתי יותר מידי!!!

הביקורת עכשיו היא עליכם! 
אני טליה וזו אני וזה אורח החיים שלי ;) אלה הבחירות שלי , 

אני, 
3 תגובות
ניסיון שני לקחת אוויר
28/05/2019 00:58
טלטול
רגשות, דיבור פנימי, אכילה רגשית, עצמי
חברה,
  מערכה שנייה.
שחקנים: היא, אלוהים. 
 מקום: מול הים. 
 זמן: עומד מלכת. 

 יושבת על המזח. רטוב. נושמת את ריחו החזק של הים. 
מתענגת על מוזיקת המים שמפיקים קול בהרמוניה מושלמת 
כאשר הגלים נשברים ליד רגליה על הסלעים, 
מקבלת באהבה את קצף הגלים שמידי פעם שוטף את גופה.   
ריח הים, צליליו, מליחות המים, הרוח שמכתיבה את הקצב, 
צחוקו של ילד קטן שעובר מאחוריה וייללת החתול 
שכרגע מתלטף על רגליה - חוויה על חושית היא אומרת,  הטבע במלוא הדרו, 
ככה זה צריך להיות היא חושבת לעצמה.  

 היא רוצה להיכנס למים, 
לשחות לצלול לשכוח לנשום!! 
אז היא עוצמת את עניה, רואה את עצמה מדרדרת לאט בין הסלעים,
 לוקחת נשימה, פותחת עיניים, קופצת למים.   
 
שקט עכשיו. 
בתנועות קלות מתקדמת פנימה אל הכחול הצלול, 
מאפשרת לזרם הטבעי של המים לשאת אותה אל השלווה, 
אל הפיקחון, ההארה, המודעות, אל אלוהים, אל עצמה.  
 נבהלת. מתנגדת. מערבולת. חושך. עכור. היא עוצרת. 
מרימה את הראש מעל המים, 
מסתכלת לשמים מחפשת את אלוהים, 
ואומרת לו: "תהיה איתי, תעזור לי לראות הדרך שלי.
"   "...חנון ורחום אל לפנייך גלוי... נלחם בעצבות ובייאוש..."  שולי. 
 
פאוזה, היא מרגישה כוח נעים חמים שמושך חזרה לבית, 
לתוך המים, 
היא לוקחת אוויר - נשימה עמוקה!  
 צוללת חזרה. מתמזגת עם המים.   
מחשבה קופצת לבקר, מה עושים? מה עכשיו? איך חוזרים? 
למה לחזור בכלל? מפחיד שם...!   
היא נותנת לה לחלוף תוך כדי ציפה הרמונית בתוך המים, וחושבת אין תשובות, 
אין קסמים, אין נכון לא נכון, אפילו רצון אולי אין.    
יש תנועה, הכרה, אוויר גם כשהוא תקוע, יש תמיכה, חברים , משפחה, יש כלב. 
יש את אלוהים. יש את הטבע.   
היא רוצה לומר שגם ובמיוחד יש את עצמה... 
חושך. פחד. מערבולת.  היא שוב עוצרת מנסה שוב, 
ממשיכה לתת למים להכתיב את הכיוון והקצב.   
בטוח קצת יותר. רגוע. נושמת לאט.   
אומרת שוב: "יש לי את עצמי"... נשימה נוספת. 
הדופק נרגע קצת, האוויר זורם האצבעות הקפוצות נפתחו. 
 היא עכשיו מנסה לומר בקול "יש לי את עצמי" - קורה דבר מעניין, 
מעין דיבור כפול, היא שומעת קול רחוק, של ילדה, 
זו היא עצמה והילדה אומרת "גם אני פה איתך אפשר לבוא? 
והקול הבוגר שואל: "את סומכת עלי? " והיא עונה: "כן!"  

 דמעות ושמחה. עכור וצלול. מפחיד ואמיץ. עייף ואנרגטי.   
היא מקבלת את הדואליות שמציפה אותה, 
לוקחת שוב נשימה, מצליחה.   
היא שוחה אל פני המים, יוצאת מהמים וממשיכה.   

 אפילוג. 

 פותחת עיניים. נושמת עמוק. מצליחה.   
מסתכלת סביבה, הים נוצץ מקרני השמש שמציירות עליו.   
היא מסכלת אל הים, הוא מחייך שמח שהיא קפצה לביקור, 
לנשום אוויר. לצלול פנימה. לקבל כוח להמשיך.   
היא מחזירה לו מבט אוהב, מלא, עטוף בשלווה, 
ואומרת תודה.  

 חוף הדולפנריום, 12:30  
0 תגובות